כתב: להט צבי
קטגוריה: מכירות בימי קורונה
בדיוק לפני שנה הייתה לי פגישה בניו-יורק עם בחור בשם אנדרו סובל, שאמר לי: להט, אם יש משהו שלמדתי לאורך השנים הוא שכדאי שתפנה לך זמן לחשוב, עשה זאת על בסיס יומי, אם לא יומי - שבועי, אם לא שבועי - חודשי.
אתה חייב לקחת את הזמן ולחשוב, לנתח את הפעולות שאתה עושה, לראות שאתה מתקדם לקראת המטרות שהצבת לעצמך.
תקשיב לי, הוא אמר: אני נמצא מספיק זמן בשוחות, עברתי דברים בחיים שלי, תקשיב לאיש מבוגר, עשה את מה שאני אומר לך.
כך הוא אמר, מילה במילה. המשפט שלו נשאר לי בראש ואם לומר את האמת, לצערי אף פעם לא מצאתי את הזמן לעצור ולחשוב,
תמיד הייתה בעשייה, רץ מדבר לדבר והמשפט שלו ממשיך ולהדהד לי בראש.
לפני מספר חודשים ראיתי בנטפליקס סרט דוקו על ביל גייטס שאמר שפעם בשנה הוא יוצא לחופשה עם עצמו ועוד כמה ספרים.
הוא מתבודד, נוסע לחשוב. אמרתי לעצמי, אם האיש הכי עסוק בעולם יכול לאפשר זאת לעצמו, למה לא אני?
וכך הבטחתי לעצמי שאני הולך לפנות זמן, בדיוק כמו שאנדרו אמר. פעם ביום, פעם בשבוע או פעם בחודש.
אני לבד, לחשוב על הדברים. גם הפעם, לצערי זה לא קרה, עד שהגיע הקורונה.
והנה, אנחנו כבר חודשים ימים נמצאים בעיצומו של המשבר.
העולם נעצר ונסגר, הכלכלה קפאה, התקשורת חוגגת, אנשים איבדו את מקום העבודה, אחרים בחל״ת ומנגד ישנם כאלו שעובדים קשה יותר מאי פעם. סדרי עולם השתנו, אימצנו נורמות התנהגותיות חדשות, אנחנו חוששים ומתרחקים מזרים, לא נפגשים עם החברים והמשפחה, והמובן מאליו כבר לא כזה ברור מאליו.
השבוע התבשרנו על הקלות שאמורות להפוך את החיים שלנו לקלים יותר. אנחנו רשאים לצאת ולערוך פעילות ספורטיבית,
חנויות מורשות לפתוח ולמכור, אנחנו יכולים לאסוף הזמנות ממסעדות, להסתפר, בתי ספר אמורים להיפתח ועוד.
לכאורה, החיים חוזרים למסלול המוכר והידוע, אבל רק לכאורה. דברים יכולים להשתנות בשנייה.
אנחנו עדיין בעיצמו של המשבר ולמרות ההקלות אנחנו רחוקים מסיומה של המגפה.
נשארנו מבולבלים, אף אחד לא יודע באמת מה וכיצד הדברים הולכים להיראות - הכל השערות.
מהצד שלי, מרבית פגישות הייעוץ נדחו. ההרצאות, הסדנאות ופגישות האימון האישיות הוקפאו, הטיסות שלי ללקוחות בוטלו.
הפרויקטים שהיו על הפרק זזו למועד לא ידוע. כל זה השאיר לי זמן, הרבה זמן בשביל לחשוב.
אני חייב להודות שבאיזה שהוא מקום, זה הגיע אלי ממש בזמן, ההפסקה להרהר, לחשוב על מה שאני רוצה לעשות - כל זה גורם לי לשלווה ונחת רבה. החודשים האחרונים היו פוריים במיוחד, הכל צלול, הכל חד. ישנם המון דברים חדשים על הפרק (אני אשתף אתכם כשחלק מהדברים יהיו מוכנים, זה יהיה בקרוב), ובכלל, כל המצב גרם לי להסתכל על הדברים בצורה אחרת.
הנה כמה תובנות, הרהורים ושיעורים שלמדתי בזכות הקורונה:
העיקר הבריאות - אנחנו מאחלים את זה אחד לשני, אומרים זאת כמעט בכל סיטואציה ולא חושבים על זה לעומק,
אבל הבריאות זה באמת הכל.
משפחה - אני נהנה מכל שנייה. הבדיחות הפרטיות, הצחוק, הזיכרונות שאנחנו מעלים, זמן האיכות, זה שווה כל רגע וכל מחיר בעולם.
במקביל, אני מאד מתגעגע למשפחה המורחבת. זה אולי החלק הקשה בכל ההסגר.
היצירתיות חוגגת - ישנם אנשים שפורחים בזמני משבר, אני אחד מהם. אני עובד טוב בלוחות זמנים קצרים ואני פורה בזמנים של משברים.
חלק גדול מהעבודה שלי זה לעבוד עם אנשים וחברות שנמצאים בתקופות שינוי, שנדרשים ליצור תוצאות בזמן קצר.
מבחינתי אני משחק במגרש הביתי, אני מרגיש שהיצירתיות פורצת החוצה ואני נמצא בעשייה מתמדת.
אפשר להסתדר בלי מסעדות וקניות - מי היה מאמין שאני רושם דבר כזה. בתור אחד שאוהב בתי קפה , אבל … מסתבר שאפשר גם בלי קפה בכל יום. כשנחזור לשגרה, אפשר ורצוי לשמור על מינון נכון, לא חובה לרשום נוכחות בכל יום.
כנ״ל בנוגע לביגוד - אפשר להסתדר עם פחות.
אנחנו לא באמת שולטים במה שקורה - למרות הרצון להאמין שאנחנו שולטים באירועים השונים, אנחנו בסה״כ מגיבים,
לפחות לרוב הדברים. ואם כבר מגיבים אז כדאי לזכור - ״השליטה״ שלנו היא על המחשבות, הפרשנות, התגובות והפעולות.
אנחנו עדיין בשלב ההלם - אני מעריך שאנחנו עוד לא רואים את האפקט האמיתי של משבר הקורונה (הוא יגיע בעוד כמה חודשים),אנחנו עדיין בשלב ההלם, מנסים להבין מה קורה. כשנצא לחלוטין מהסגר ונחזור ״לשגרה״, אנחנו נצטרך להתמודד עם ההריסות.
המשק כולו יהיה בהאטה, חלק מהאנשים שנמצאים בחל״ת יהפכו למובטלים, עסקים רבים יפשטו רגל, אנחנו במצב של חוסר ודאות ולכן כל תרחיש, מפאסימי ועד אופטימי הוא נכון.
אנשים יכולים להשתנות, הם פשוט לא רוצים - הקורונה לימדה אותי שאנשים יכולים להשתנות ביום, ברגע שזה נכפה עליהם והם מבינים שאין להם ברירה, הם לומדים מהר. מרביתנו למדנו כיצד לתפעל זום ביום אחד, אבא שלי למד כיצד לשלוח וואצ׳אפ אחרי שבמשך שנים הוא טען שהוא לא מבין כיצד זה עובד (במחשבה שנייה, מאז שהוא למד, הוא לא מפסיק לשלוח הודעות וסרטונים …).
כנ״ל בנוגע לבירוקרטיה, אפשר לצמצם אותה כשרוצים. מדובר בהחלטה פשוטה ולא צריך את ״צו השעה״, רק רצון, היגיון וכוונה טובה.
משבר יוצר הזדמנות - הצמיחה הגדולה ביותר של חברות היו בעתות של משבר.
כמו שאתם רואים - ישנם אנשים וחברות שקופאים במקום, כאלו שהולכים לאחור וכאלו שמזהים את ההזדמנות וקפוצים עליה.
כפי שרשמתי בסעיף הקודם (היצירתיות חוגגת), משבר מאלץ אותנו לחשוב מחוץ לקופסא, לחשוב על אפשרויות שונות,
לשאול את עצמנו שאלות מהותיות. אם אתם מוכנים ״לחפור״ קצת בעצמכם, אתם תמצאו את ההזדמנות.
זכרו שתמיד ישנה דרך יציאה ותמיד ישנה אפשרויות שעומדת על הפרק. זה שאתם לא רואים את ההזדמנויות, לא אומר שהן לא קיימות.
כולם מדברים על אסטרטגיה - אסטרטגיית יציאה, אסטרטגיית שיווק, אסטרטגיית מכירות. כולם נהיו מומחים לאסטרטגיה בלי להבין את המשמעות האמיתית. התחושה שלי היא אנשים אוהבים להשתמש במילה אסטרטגיה כמסווה לחוסר פעולה מצדם.
זה נשמע מצוין, מילה נהדרת, מי יתווכח איתם.
אתם תזכרו שההחלטות שאתם מקבלים היום, הפעולות שתבצעו ברגע זה, הן אלו שיקבעו את העתיד שלכם.
בשביל זה אתם לא צריכים אסטרטגיה.
אם לא תדאגו לעצמכם, אך אחד לא יעשה זאת - זה לא סוד, ידעתם את זה לפני, הקורונה רק הוכיחה לכם שאתם צודקים.
אתם לא מעניינים אף אחד (למעט המשפחה והחברים הקרובים שלכם). הרשויות , המדינה - אתם לא מעניינים אותם.
רוצים משהו? הילחמו עליו! לא תילחמו, לא תקבלו.
איש-איש לביתו - אתם אומרים: אין מצב, אנחנו הישראלים ידועים בעזרה שלנו לזולת. ובכן, האמת היא שאין לכידות לאומית ואין לכידות חברתית וגם כאשר אתם שומעים על גילוי אחווה כאלו ואחרים, מגלים שמדובר על התנדבותית נקודתית, יוזמה של אנשים פרטיים.
אנשים מתרחקים מזרים, אנחנו אפילו כבר לא מוכנים לגעת עם המרפק אחד השני. על אותו המשקל - חברות שטענו שהם ״משפחה״,
שהעובדים הם הכל היו הראשונות להוציא את העובדים לחל״ת. כולי תקווה שדברים ישתנו לטובה בעתיד הקרוב.
הרוח ההתנדבותיות קפצה על עצמאיים וחברות - תאמרו שאני ציני, אבל אני לא מבין איך פתאום אנשים וחברות מוכנים לתת את השירותים שלהם בחינם, כך, ללא סיבה, הרוח ההתנדבותית נחה עליהם.
התקופה מחייבת הם אומרים (בתנאי שתשאירו את הפרטים שלכם).
אני רואה את זה כניצול ציני של המצב. בעיניים שלי, אם אתם רוצים לעזור, נראה אתכם, תעשו זאת גם בימים רגילים - אתם לא צריכים להמתין לקורונה בכדי שתהיו מוכנים לתת בחינם את מה שאתם מתפרנסים ממנו.
לאנשים ועסקים יש שכבת שומן דקה - משבר הקורונה הראה שמרבית העולם חי על שכבת שומן דקה מאד, עסקים ממונפים,
אנשים חיים על מה שאין להם, לוקחים הלוואות בכדי לשמור על רמת חיים, מנסים להרשים אחרים.
הסיבה שהעולם מנסה להניע את הכלכלה היא שהמנהיגים מפחדים ממהפכה, הם מבינים שברגע שאנשים יגיעו למצב בו הם יהיו נואשים,
תהיה אנרכיה.
פחד עובד לזמן קצר - פחד הוא מניע נהדר לפעולה (תשאלו כל איש מכירות), אנשים מעדיפים להימנע מסיכון, הם רוצים להיות בצד הבטוח ולכן שימוש במסרים מפחידים יכול לסייע. הבעיה היא המינון! שם אנשים נופלים.
הם לא מבינים שברגע שמפחידים יותר מדי, מופעל מנגנון הדחקה (ואם מפחידים מעט מדי, אז אנשים לא רואים את הסכנה).
הניסיון ליצור פחד הביא לכך שאנשים איבדו אמון במוסדות.
הערה: ויחד עם זאת, נקבעו נורמות חברתיות חדשות שכולם מצייתם להן (חבישת מסכה, כפפות, מרחק בין אחד לשני וכד׳).
הרגלים - שמונה שבועות הן זמן נהדר לפתח הרגלים חדשים או לאמץ הרגלים שיכולים ליצור נזק.
אם המשמעת שלכם לא חזקה מספיק, אכלתם אותה, אתם הולכים ללמוד בדרך הקשה.
אני מקווה שקיבלתם החלטה נכונה בנוגע למה כדאי לכם לאמת וממה כדאי לכם להיפטר.
לא כל שיעור הוא שיעור טוב - אנשים לומדים מניסיון, לומדים מהעבר ויחד עם זאת, ישנם שיעורים שאפשר לוותר עליהם, הקורונה הוא אחד מהם. מכיוון שהוא כבר קרה, אנחנו מתנהלים בו, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם מה למדתם? האם אתם מתמקדים בדברים שחשובים לכם, מה גורם לכם לאושר? שמחה? מה אתם יכולים לעשות אחרת? כיצד אתם מנצלים את הזמן? מה תעשו ברגע שהכל יסתיים?
הזמן מאפשר לראות את הדברים אחרת, לקבל פרספקטיבה.
מה אתכם, האם עצרתם לרגע לשאול את עצמכם מה הקורונה לימדה אתכם? או שאולי נכון יותר לשאול, מה אתם למדתם על עצמכם?
האם הזמן ישאיר עלינו חותם או שנחזור במהרה להרגלים הישנים שלנו?
האם אנחנו צריכים מגיפה ומשבר כלכלי בכדי ללמוד את השיעורים האלו?
שתפו, אני רוצה לשמוע את דעתכם, לקרוא מה למדתם על עצמכם.
